פרשת נשוא תשפ"א
וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לה': (במדבר פרק ו)
המצב של הנזיר בעייתי. מצד אחד הוא נקרא קדוש:
(ח) כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדשׁ הוּא לה': (במדבר פרק ו)
אבל סיום נזירותו הוא מחויב בקרבן חטאת:
וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח
אֹהֶל מוֹעֵד: (יד) וְהִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ לה' כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ תָמִים
אֶחָד לְעֹלָה וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד
תָּמִים לִשְׁלָמִים: (במדבר פרק ו)
הנזירות מסוכנת מפני שהאדם יוצא מגדר התורה. התורה מצווה אותנו במצוות ומבטיחה "הגנה
א-להית" להולכים בדרכיה. התורה היא דבר ה' לכלל בני האדם ולכן היא לוקחת
בחשבון את טבע האדם ואת מגבלותיו. מי שנותן את התורה הוא בורא העולם ומי ששומע
לדברו מובטח בסייעתא דשמיא.
לא כן הנזיר שמחייב את עצמו מעבר למה שהתורה ציוותה ואין לו את אותה סייעתא דשמיא,
ולכן הוא במצב של סכנה.
זאת הסיבה שהתורה מכירה במצב של נזירות אבל אינה מצווה
עליו.
חז"ל גם ראו בנזיר טיפול למחלת האהבה העצמית (נרקיסיזם). כפי שמצאנו במסכת נדרים דף ט/ב:
דתניא אמר (רבי) שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד פעם אחת בא אדם
אחד נזיר מן הדרום וראיתיו שהוא יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים
אמרתי לו בני מה ראית להשחית את שערך זה הנאה אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי הלכתי
למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם
אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה
העבודה שאגלחך לשמים מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו אמרתי לו בני כמוך ירבו נוזרי
נזירות בישראל עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'.
מי שמרגיש צורך לנדור נדר נזיר לשמירה על עצמו יבורך. הסכנה
מתחילה ברצון להנחיל אותה התנהגות פרטית לכלל, כדרך חיים שתורה דוגלת בו.
תגובות
הוסף רשומת תגובה